טסית דם

טסית דם
	מימין לשמאל:; תא דם לבן, טסית דם ותא דם אדום.; צולם באמצעות מיקרוסקופ אלקטרונים סורק (SEM)
שיוך	דם
התפתחות מתוך	מגקריוציט
תיאור ב	המילון האנציקלופדי הקטן ברוקהאוס ואפרון
מזהים
FMA	62851
קוד MeSH	A11.118.188
מזהה MeSH	D001792
מערכת השפה הרפואית המאוחדת	C0005821

טַסִּית דָּם (בלועזית: platelet או thrombocyte בבע״ח שאינם יונקים) היא תא חסר גרעין (ביונקים) והקטן ביותר בזרם הדם. לטסית הדם צורה דיסקואידית בקוטר של כ-3 מיקרון. התפקיד העיקרי של הטסיות הוא בתהליך קרישת הדם, תהליך שבו משתתפים גם חלבונים בפלסמת הדם ונקראים גורמי קרישה, ותאים בדופן כלי הדם. תפקיד משני לטסיות בעירור תהליכים דלקתיים סביב תאי דופן כלי הדם. הטסיות מצטברות במקום בו כלי הדם נפגע, סותמות את החור כמו "פקק" (מבנה הקרוי ״פקק המוסטטי״), ומפרישות גורמי גדילה המעודדים ריפוי פצעים^[1].

מחלות קרישה מסוימות תלויות בטסיות ותפקודן. לדוגמה מחלות הנובעות ממבנה לא תקין, מהרס או מקצב ייצור לקוי של טסיות הדם, עלולות להתבטא בקרישה מואטת. יתר טסיות עלול להתבטא בקרישה מוגברת, ועקב כך לחסימה לא רצויה של כלי דם, למשל אוטם שריר הלב או אוטם מוחי.

במקרה של מיעוט טסיות דם או אי תפקוד שלהן, ניתן לתת עירוי טסיות דם. טסיות דם נשמרות בבנק הדם למשך שבוע בטמפרטורת החדר בטלטול. ניתן לתת עירוי מתורם יחיד או מנה של 6 תורמים שונים.

פיזיולוגיה

ייצור טסיות הדם בגוף

טסיות הדם נוצרות במח העצם כמו שאר תאי הדם: כדוריות הדם האדומות ותאי הדם הלבנים. הטסיות עצמן נוצרות מתאי ענק במח העצם הנקראים מגהקריוציטים, בתהליך מיוחד שבו המגהקריוציטים מייצרים שלוחות פלזמטיות שבקצותן מתארגנות הטסיות. המבנה מכונה קדם-טסיות (proplatelets).

ריכוז הטסיות בדם נע בין 150,000 ל-400,000 טסיות למיקרוליטר (מילימטר מעוקב) דם. ייצור הטסיות מואץ על ידי תרומבופויאטין, הורמון המופרש בעיקר על ידי הכבד, שנקשר לטסיות בזרם הדם.

מחזור חיים

אורך חיי הטסיות נע בין שבוע ל-10 ימים. בתום תקופה זו, הטסיות מפורקות על ידי הטחול. לכן, פגיעה בתפקוד הטחול עלולה לגרום לעלייה בכמות הטסיות בדם, בעוד שפעילות יתר של הטחול (היפרספלניזם), (המתרחשת, למשל, במחלת גושה ובלוקמיה), יכולה להביא לסילוק מוגבר של הטסיות ולרמות נמוכות (תרומבוציטופניה) שלהן בספירת הדם.

תפקוד

טסיות הדם מופעלות כאשר הן באות במגע עם חומר מפעיל. חומרים עיקריים שיכולים לגרום להפעלה של טסיות דם הם:

קולגן, שנחשף כתוצאה מפגיעה בתאי האנדותל של דפנות כלי הדם
טרומבין
ADP
רצפטורים המבוטאים על-גבי תאי דם לבנים

כתוצאה מההפעלה, טסיות הדם מפרישות חומרים כמו ADP ותרומבקסן, שמפעילים טסיות דם נוספות. ההפעלה גורמת גם להעברה של פוספוליפידים טעונים שלילית מהצד הפנימי לצד החיצוני של ממברנת הטסית (תנועת flip-flop), שיוצרים סביבה הנחוצה לפעילות פקטורי הקרישה. טסיות הדם נצמדות אחת לשנייה בעזרת חלבון הפיברינוגן, המשמש כגשר בין טסיות שכנות, וכך נוצר מעין "פקק". בזמן שפעול הטסיות, ריכוזי המיוזין והאקטין הגבוהים שבשלד התוך-תאי עוברים שפעול שגורם לשינוי צורה של הטסית, השתטחות שלה, והתכווצות הקריש לאחר שנוצר.

רמות חריגות של טסיות דם ומחלות

בספירת דם, הרמות התקינות של הטסיות הן בין 150,000 ל-450,000 טסיות לכל מיקרוליטר (מילימטר מעוקב) של דם. אצל 95% מהאנשים הבריאים, רמת טסיות הדם תימצא בטווח זה. אומנם ייתכן שאצל אדם בריא רמת הטסיות תחרוג מטווח זה, אך החריגה יכולה גם להצביע על מצב של מחלה.

רמות נמוכות באופן חריג של טסיות דם (תרומבוציטופניה) קשורות לבעיה בייצור טסיות, הרס מוגבר של הטסיות (ייצור נוגדנים עצמיים נוגדי טסיות), צריכה מוגברת של טסיות עקב דימומים, הרס טסיות בטחול מוגדל או מחלות גנטיות. בדרך כלל ירידה ברמת הטסיות לא תגרום תסמינים ותתגלה במקרה בספירת דם, אך מתחת ל-50,000 טסיות למיקרוליטר יכולים להופיע שטפי דם תת-עוריים, ונטייה לדימום מוגבר בזמן חבלה, ומתחת ל-10,000 עלולים להופיע דימומים פנימיים. מתחת ל-5,000 (מצב נדיר בדרך כלל) הסכנה לדימום פנימי ספונטני גבוהה מאוד ודרוש טיפול מיידי, עירוי של טסיות או טיפול נגד נוגדנים ההורסים את הטסיות כמו קורטיזון או עירוי של IVIG לווריד.

רמות גבוהות באופן חריג של הטסיות (תרומבוציטוזיס) יכולות לנבוע ממגוון מחלות, כגון זיהומים, מחלות דלקתיות, ומחלות טרום סרטניות. ברמה גבוהה מאוד של טסיות הדם עלולים להיווצר קרישי דם באופן ספונטני בגוף. לרוב, מצב זה נגרם ברמת טסיות מעל 1,000,000 (מיליון) למיקרוליטר, רמה שבדרך כלל נובעת ממחלה ספציפית ונדירה של מח העצם הנקראת תרומבוציטוזיס ראשוני.

ירידה בתפקוד הטסיות יכולה לנבוע מטיפול תרופתי (למשל אספירין ופלאביקס, המיועדים למעשה להפחית את תפקוד הטסיות על מנת למנוע קרישת יתר), או ממחלות גנטיות.

הטיפול ברמות נמוכות של טסיות כולל לרוב מעקב אחר רמתן בדם, טיפול בגורם לירידה ברמתן, הפסקת תרופות הפוגעות בייצור הטסיות, ובמקרים מיוחדים עירוי דם – כאשר הספירה היא מתחת ל-5,000 טסיות למילימטר מעוקב, במצב שבו נגרמה חבלה חמורה לגוף או לפני ניתוח שקיימת בו סכנה לדימום.

היסטוריה

על פי אחת הגרסאות, הראשון שתיאר את טסיות הדם היה הרופא הגרמני מקס שולצה (אנ'). הוא תיאר ב-1865 את הטסיות כתאים הקטנים בהרבה מתאי הדם האדומים, שמשתתפים לעיתים ביצירה של חומר פיברילי. בהתבסס על ממצאים אלה, ג'וליו ביצוזרו (אנ'), שחקר את זרימת הדם בדו-חיים, צפה לראשונה ב-1881 במיקרוסקופ בהצטברות של תאים אלה באתרים של פגיעה בצינורות הדם, וביצירה של קרישי דם. תצפיות אלה אישרו את תפקידן של הטסיות בתהליך הקרישה.