פרארה

בתקופת הרנסאנס הייתה פרארה, בירת דוכסות פרארה, מרכז מוזיקלי חשוב באירופה. מוזיקאים רבים, הן איטלקים כמו צ'יפריאנו דה רורה, לוצאסקו לוצאסקי וקרלו ג'זואלדו והן פרנקו-פלמים כמו גיום דופאי, ז'וסקן דה פרה וז'אק דה ורט עבדו בחצרות הדוכסים ממשפחת ד'אסטה כממונים על המוזיקה. ארקולה השני ד'אסטה, דוכס פרארה החזיק בחצרו, כמוהו כאצילים רבים באירופה של אותה תקופה, תזמורת ומקהלה, ושכר מוזיקאים ידועי-שם לעמוד בראשן. קרלו ג'זואלדו, שנשא לאישה את אחייניתו של הדוכס אלפונסו השני ד'אסטה, כתב בפרארה ארבעה ספרי מדריגלים. ג'ירולאמו פרסקובלדי נולד בפרארה והיה תלמידו של ג'זואלדו.

העיר מפורסמת באוניברסיטה הממוקמת בה, אוניברסיטת פרארה. בין בוגריה המפורסמים נמנים אמטוס לוזיטנוס, ניקולאוס קופרניקוס, פאראצלסוס ורבים אחרים.

בפרארה הייתה כנראה קהילה יהודית עוד בזמן הרומאים. מסמכים מסוף המאה ה-10 מעידים על חיי יהודים במקום.

ידוע על חכמים שחיו בעיר במאה ה-13. הידיעה המוסמכת על קיום קהילה יהודית מאורגנת היא צו משנת 1275, המבטיח הגנה ליהודים בשל התועלת שהם מביאים. במקביל הוקמו על ידי היהודים מוסדות למתן הלוואות.

בשנים 1300–1310 הענישה האינקוויזיציה יהודים מתושבי העיר, ביניהם רופא בשם בונאוונטורה. על מעמדם בעיר תעיד העובדה כי משורר חצר בשם פרנצ'סקו די-ואנוצו פרסם בשנת 1376 חרוזים בגנות היהודים. במאה ה-15 הייתה הקהילה היהודית אחת החשובות והפעילות באיטליה כולה. הוקם בה בית דפוס. התגורר בה רבי אברהם פירצול, ואחד מחבריה רבי אליהו מפרארה עלה לארץ ישראל בשנת 1435.

הקהילה התבססה והתפתחה מהמאה ה-13 ועד סוף המאה ה-15, בחסות הדוכסים לבית אסטה, שהגנו על היהודים וסירבו לצו הגירוש שהוציא באמצע המאה ה-15 האפיפיור. בני אסטה העניקו מקלט לפליטים יהודים, בעיקר אמידים ומועילים. הם קידמו בברכה את מגורשי ספרד בשנת 1492 ואפשרו להם לייסד בפרארה קהילה ספרדית נפרדת, ולהקים בית כנסת ספרדי. אנוסי פורטוגל הגיעו לפרארה ב-1524 והורשו לשוב בגלוי ליהדות. גם יהודים שגורשו מגרמניה (1530), ממילנו (1540), מנאפולי (1541) וממדינות האפיפיור (1569) נקלטו בפרארה.

בפרארה היו עשרה בתי כנסת, והרבה בתי דפוס עבריים. תנ"ך פרארה נדפס ב-1553. באותה שנה שרפו את התלמוד בפרארה, הדוכסים לא מנעו את המעשה, אבל הגנו על היהודים מפרעות. באותה התקופה היו בעיר כ-2000 יהודים.

ב־1554 התכנסו בפרארה נציגי הקהילות היהודיות באיטליה, ודנו באמצעים לשיפור יחסי הקנאה והמתח עם שכניהם, בין היתר על ידי שיתלבשו היהודים בלבוש צנוע יותר. הם החליטו גם על צנזורה עצמית על דברי דפוס בעברית. יצחק בן עמנואל מלאטאש היה בין רבני העיר הבולטים.

בשנת 1598 עברה פרארה תחת שלטון מדינת האפיפיור. בית אסטה עבר למודנה ועמה יהודים רבים. בפרארה נותרו כ־1,500 יהודים. הוטלו עליהם מגבלות ואפליות, למשל לבישת סימן היכר, איסור להחזיק נדל"ן, וסגירתם של שבעה בתי כנסת. בשנת 1627 נאלצו היהודים לעבור לגטו של פרארה, שחמישה שערים סגרו אותו, שם גרו במשך מאה שנים.

למן המאה ה-17 ועד לאיחוד איטליה בסוף המאה ה-19 סבלו יהודי פרארה מתקיפות ופרעות מצד המון נוצרי. בשנת 1721 נפוצה בעיר עלילת דם, ובעקבותיה מהומות אלימות נגד יהודים.

בעקבות כיבושיו של נפוליון (1797) קיבלו היהודים שוויון זכויות אזרחי, ושערי הגטו הוסרו. אבל ב-1826 העירה חזרה אל תחת שלטון מדינת האפיפיור, ושוב הותקנו השערים.

במאה ה-18 חי בעיר הרב והרופא יצחק למפרונטי - מחבר האנציקלופדיה "פחד יצחק". בשנת 1859 הוענקו ליהודים זכויות מלאות.

גודל הקהילה היהודית היה 800 איש ואישה ערב מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה, הפשיסטים פגעו מאוד בבתי הכנסת העתיקים ובקהילה. היהודים האמידים ברחו לשווייץ, אחרים נמלטו בחלקם אל מחוץ לעיר. עד סוף מלחמת העולם השנייה, 20% מאנשי הקהילה נספו באושוויץ. חלק מהשורדים לא שבו לעיר והקהילה נשארה בת 400 איש ואישה.

בשנת 1997 נפתח בפרארה מוזיאון יהדות איטליה והשואה, בקרבת בית הכנסת והמרכז הקהילתי, בבניין שהעניק לקהילה סמואל מליני בשנת 1481. במוזיאון מסמכים על הקהילה מהמאה ה-13. בימינו מתגוררים בעיר כ-30 יהודים.^[1]

בית הכנסת והמוזיאון היהודי נמצאים במרכזה של העיר בימי הביניים. הרחוב היה חלק מהגיטו היהודי בו נאלצו היהודים לחיות בין השנים 1627–1859. חלק מתצוגת המוזיאון מוקדשת לרב משה מטראצ'ינה שפעל בעיר במחצית הראשונה של המאה ה-17.

בתי הכנסת, שלושה במספר, מצויים בקומה הראשונה של הבניין: נוסח אשכנז, נוסח איטליאני ולפי נוסח של יהודי פאנו (Fano) - עיר סמוכה - אשר עדיין פעיל. לבית הכנסת האיטלקי יש אולם גדול ולכן הוא משמש לאירועי תרבות. בית הכנסת בנוסח אשכנז הוא מרשים ביופיו ומשמש לתפילה בימי החגים. קירותיו מעוטרים על ידי האמן, אשר עיצב גם קירות התיאטרון העירוני.

הסופר היהודי יליד בולוניה, ג'ורג'ו באסאני, גדל בפרארה וכתב שם את ספריו. ספרו "גן פינצי קונטיני", שגם עובד לסרט באותו שם על ידי ויטוריו דה סיקה, הוא מצבה לקהילה היהודית של פרארה שחרבה בשואה. באסאני מתאר בהרחבה את העיר ותושביה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, ובעיקר את הקהילה היהודית על רקע עליית הפאשיזם והתקרבות מלחמת העולם השנייה. במרכז העלילה, המבוססת על דמויות אמיתיות, עומדת משפחת פינצי-קונטיני העשירה והמתבדלת מאחורי חומות גנה היחיד במינו, שכל אלפי עציו המפוארים נכרתו להסקה בתקופת המלחמה, כשהמשפחה נשלחה למחנות ההשמדה.

• הונגריה  סומבטהיי, הונגריה

  מדיה וקבצים בנושא פרארה בוויקישיתוף

•   אתר האינטרנט הרשמי של פרארה
• Ferrara festival
• Palio di Ferrara
• Ferrara, città del Rinascimento e il suo Delta del Po, Siti UNESCO
• מידע על יהדות פרארה, באתר "אנו – מוזיאון העם היהודי"
• המצבות הנעלמות מבית הקברות היהודי של פרארה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, אוגוסט 2019
• טלי פרקש, מתור הזהב לגיל הזהב: כך דועכת הקהילה היהודית בפרארה, באתר ynet, 15 באפריל 2022
•   פררה (איטליה), דף שער בספרייה הלאומית