קתרים

קתרים

צלב קתרי
שורשים, סיווג והנהגה
דת	גנוסיס
התפלג מ	נצרות
תאריך ייסוד	המאה ה־11
תאריך סיום	1321
תאולוגיה, טקסטים וטקסים
טקסט מכונן	הברית החדשה

הקתרים, הקרויים גם אלביגנזים, היו כת דתית בעלת מאפיינים גנוסטיים, שפעלה באזורים שונים באירופה במאות ה-11 עד ה-13. ייתכן כי לקתרים היה קשר עם התנועה הפאוליקנית בארמניה וגם הושפעה מהאמונה הבוגומילית שהתפתחה בחצי האי הבלקני ובקונסטנטינופול.

כמו תנועות רבות בימי הביניים, הכת הקתרית הייתה מורכבת מאסכולות שונות של הגות ומעשה; חלקן היו דואליסטיות, חלקן גנוסטיות, ואחרות היו קרובות יותר לאורתודוקסיה תוך הימנעות מקבלתן של הדוקטרינות של הכנסייה הקתולית. אולם התאולוגיה הבולטת ביותר הייתה הדואליסטית, שטענה כי העולם הפיזי הוא רע ונוצר בידי השטן, שזוהה עם האל של הברית הישנה. על פי תאולוגיה זו, בני האדם עוברים סדרה של גלגולי נשמות לפני שהם מגיעים לעולם הטהור של הנשמה, בפני אל האהבה המתואר בברית החדשה ובפני ישו שליחו.

הכנסייה הקתולית, ובעיקר המסדר הדומיניקני ראתה בכת הקתרית כת מינות, וכדי להתמודד עם התפשטותה בחבל לנגדוק, בשנת 1209 הכריז האפיפיור אינוקנטיוס השלישי על מסע הצלב האלביגנזי במטרה להשמיד את הכת.

השם קתרים היה שם שניתן למאמינים, אך הם עצמם לא השתמשו בו. לקתרים לא היה שם רשמי לתנועה שלהם, והם קראו לעצמם Bons Hommes et Bonnes Dammes (אנשים טובים ונשים טובות) או "הנוצרים הטובים".

התאוריה המקובלת ביותר היא כי המילה "קתר" הגיעה מהמילה היוונית "קתורוי" (καθαροί), שפירושה "הטהורים"^[1]. אלן דה ליל (אנ') סבור שהשם הוא שם גנאי, והוא מתייחס לטקס נשיקת החתול שנטען שהם משתתפים בו (chat היא המילה הצרפתית לחתול)^[2]. השימוש המתועד הראשון במילה הוא בידי אקברט פון שונאו (Eckebert von Schönau), שכתב על מינים מהעיר קלן ב-1181: "בגרמניה אנו קוראים לאנשים אלה קתרים". הקתרים כונו גם בשם וודואז (Vaudois), כי רבים מהם חיו בעמקי וו (Canton de Vaud) ופיימונטה^[3] או ולדנזים על שמו של המטיף פייר ולדו מליוןִ.

הקתרים כינו את עצמם לפעמים גם אלביגנזיים. השם מופיע לראשונה אצל הכרוניקאי ג'יאופרו דה ברוי מויגואה ב-1181. מוצאו של השם בעיר אלבי הנמצאת מצפון-מזרח לטולוז. הכינוי מטעה, מכיוון שלתנועה לא היה מרכז ברור, והיא הייתה מצויה בחלקים מאיטליה, מגרמניה, מצפון צרפת ומבלגיה, באראגון, בקטלוניה ובחבל לנגדוק.

אמונותיהם של הקתרים הושפעו כנראה מכתות ממזרח אירופה ומהאימפריה הביזנטית. אחד מכינוייהם היה "בולגרים", והם היו בקשר עם תנועה נוצרית דומה, הבוגומולים ("חברי האל" ) בתרקיה. קיימות נקודות דמיון רבות בין הדוקטרינות של האלביגנזים לאלה של הבוגומילים, הפוליסיאנים המוקדמים, וכן המניכאים וההכריות הנוצרית של המאות הראשונות לספירה. רובו של הידע על הקתרים הגיע מאויביהם, שכן רוב כתביהם הושמדו בשל האיום שהם היוו לתאולוגיה הנוצרית האורתודוקסית. מסיבה זאת סביר להניח כי התמונה הקיימת כיום של אמונותיהם היא חלקית ומעוותת. עד היום ישנם דיונים ומחלוקות רבות לגבי האידאולוגיה הקתרית, תוך האשמות של עיוות והטיית הראיות בין החוקרים.

בכמה טקסטים של הקתרים, אותם שימרו מתנגדיהם ("הריטואל הקתרי של ליון", "הברית החדשה בפרובנסאל") ניתן להיחשף להצצה לאמונות הקתרים. טקסט אחר ששרד, "ספר שני העקרונות", מפרט את העקרונות של התאולוגיה הדואליסטית מנקודת המבט של חלק מהקתרים האלביגנזיים.

על פי המוכר לנו כיום, הקתרים המערביים הראשונים הופיעו בלימוז' בין 1012 ל-1020. מאחר שהמועצות של שרו (1028) וטולוז (1056) יצאו נגד הכת המתפשטת, כמה מן אלביגנזים נתגלו והוצאו להורג בטולוז ב-1022. אך עם זאת, השפעת הקתרים המשיכה להתפשט בדרום בשל ההגנה שנתן להם ויליאם, הדוכס מאקוויטניה, הרוזנים של טולוז וחלק גדול מהאצולה הדרומית. גם מספר כמרים קתולים אימצו אמונות קתריות. אנשים התרשמו מה"אנשים הטובים והנשים הטובות", ומההטפה נגד הסקרמנטים של פטר מברוי והנרי מלוסאן בפריגורד.

אוטו ראן, ארכאולוג וסופר גרמני, חקר את ימי הביניים והוציא מספר ספרי מחקר. בין תחומי מחקריו היו הקתרים והבוגומילים הקדמונים, שנכחדו במסע הצלב הקתרי. בכתות אלה ניתן היה למצוא, לפי דעתו, חיזוק לאמיתות האפוס הגרמני הקדום, המונצח בשירת הניבלונגים ולקיומו של הגביע הקדוש באירופה^[4]. היסטוריונים חולקים על מחקריו וטוענים שהכפיף את תוצאות מחקרו להשקפותיו ואמונותיו.

הקתרים היו סיעה שהתנגדה לכמורה ולכנסייה הקתולית, כשהם מוחים כנגד השחיתות המוסרית, הרוחנית והפוליטית של הכנסייה הקתולית. הם טענו שהם מהווים המשך למייסדיה הראשונים של הנצרות, וכי הכנסייה שמרכזה ברומא השחיתה את טהרתה של הדת המקורית ובגדה בה.

על פי הכתבים עליהם, הקתרים לא האמינו שישו נצלב על מנת לכפר על החטא הקדמון ועל מנת להציל את בני האדם ולכן לא סגדו לצלב.

רוב הקתרים האמינו שקיימות שתי אלוהויות מנוגדות. הראשון היה אלוהים טוב, המתואר בברית החדשה ובורא הרוח, ואילו השני היה אלוהים מרושע, המתואר בברית הישנה ובורא החומר והעולם הגשמי. האחרון, שנקרא לעיתים קרובות רקס מונדי ("מלך העולם"), זוהה כיהוה (אל היהדות), וגם התערבב עם השטן או נחשב לאביו, יוצרו או מפתה של השטן. הם התייחסו לבעיית הרוע בכך שקבעו שכוחו של האל הטוב לעשות טוב הוגבל על ידי מעשיו של האל הרע ולהפך.

אמונה זו לא הייתה אחידה אצל הקתרים. היו קהילות קתריות שהאמינו בדואליזם מופחת בדומה לקודמיהם הבוגומיליים, וקבעו שהאל המרושע, השטן, היה בעבר משרתו של האל האמיתי לפני שמרד בו. אחרים האמינו בדואליזם מוחלט, שבו שני האלים היו ישויות תאומות בעלות אותה כוח וחשיבות.

הקתרים טענו שיש בבני האדם ניצוץ של אור אלוהי. אור זה, או הרוח, נפלו בשבי בתוך עולם השחיתות - הגופניות הפיזית. טענה זו היא מאפיין ברור של הגנוסיס הקלאסי, המנכיאיזם והתאולוגיה של הבוגומולים. על פי הקתרים, העולם נוצר בידי אלוהות נמוכה יותר, הדומה לזו הידועה בגנוסיס הקלאסי כדמיורג. כוח יוצר זה זוהה עם האל בברית הישנה, והוא אינו ה"אל האמיתי", על אף שהוא טען כי הוא "האל האחד והיחיד". הקתרים זיהו את האלוהות הנמוכה הזו עם השטן.

המטרה של האסכטולוגיה הקתרית הייתה להשתחרר מהעולם המוגבל והמושחת של הקיום החומרי. הדרך לשחרור הייתה דרך מודעות לשחיתות של המציאות הנוצרית בימי הביניים, כולל המבנים החברתיים והכנסייתיים הדוגמטיים שלה. לאחר מכן, יש לנתק את כבלים החומר, בתהליך ארוך המורכב משלבים שונים. הקתרים קיבלו את רעיון גלגול הנשמות. אלה שלא היו מסוגלים להגיע לשחרור בחייהם הנוכחיים ישובו לחיות פעם נוספת על מנת להמשיך במאבק לשלמות. חזרת הנשמה לגוף אינה דבר רצוי, אך הוא נדרש כדי להגיע לשחרור כתוצאה מכך שרוב האנשים אינם יכולים לעשות זאת בתקופת חיים אחת.

הקתרים שללו את כל שבעת הסקרמנטים של הנצרות הקתולית, בייחוד את הרעיון שניתן לאכול את בשרו של ישו ולשתות את דמו, כמו כן לא הטבילו תינוקות, שכן לשיטתם רק אדם בוגר יכול להחליט על דרכו הדתית. והסתפקו בסקרמנט אחד – "טקס הנוחם" consolament או Consolamentum שהוא סוג של סמיכת ידיים (ראה להלן).

את ההצדקה מצאו בברית החדשה - ”כי יוחנן הטביל במים ואתם תטבלו ברוח הקדש בקרוב אחרי הימים האלה” (מעשי השליחים א, 5), ”ויען יוחנן ויאמר לכולם הן-אני טובל אתכם במים אבל בוא יבוא החזק ממני אשר קטנתי מהתיר את-שרוך נעליו הוא יטבול אתכם ברוח הקדש ובאש:” (הבשורה על פי לוקס, ג, 16)

טקס הנוחם היה טקס רוחני קצר שנועד להסיר מהמאמין (או המאמינה) את חטאיו במטרה להפוך אותו/אותה ל"אחראי" ("פרפקטה) ולטהור. להבדיל מווידוי, את טקס הנוחם היה אפשר לערוך רק פעם אחת בחייו של אדם ולכן היו רבים מהקטרים שאינם בעלי תפקיד בהיררכיה הדתית (קרדנטי) שלקראת מותם ביקשו את הטקס לעצמם ולאחריו חלקם נמנעו מאוכל או משקה על מנת לזרז את מותם, נוהג זה נקרא אנדורה (endura) מילת אוקסיטנית שפירושה "מהר", אנדורה לא הייתה חובה^[5].

עדויות על יחסם של הקתרים לסקרמנטים ועל טקס הנוחם נמצאו אצל ברנרדו גי.

החברה הקתרית הייתה מחולקת לשתי קטגוריות כלליות, ה"פרפקטה" - perfecta (ניתן לתרגם הן כמושלמים והן כפרפקט - תפקיד ביורוקרטי בכנסייה, המתורגם כ"אחראי"), וה"קרדנטס" (מאמינים). הפרפקטה היו הליבה של התנועה, למרות שמספרם היה קטן - לא יותר מכמה אלפי גברים ונשים בכל זמן נתון. למרות זאת, הם היוו את הלב של המסורת הקתרית, "הכנסייה הנוצרית האמיתית", ונדרשה מהם התנזרות חמורה.

אדם התקבל לקהילת הפרפקטה דרך "טקס הנוחם" (קונסולמנטום). ריטואל זה איפשר שחרור וגאולה מהעולם הזה, והוא גם צירף את מי שהשתתף בו לכמורה הקתרית, במובנים מסוימים, על אף שהייתה התנגדות מפורשת בתנועה לכמורה. הקונסלמנטום היה הטבילה של רוח הקודש, ושימש בו-בזמן להתחדשות, להיטהרות ולהסמכה לכמורה. לאחר קבלת הקונסלמנטום העניק הפרפקטוס החדש את רכושו לקהילה, לבש בגדים פשוטים, והתחייב לחיים על פי דרכם של ישו ושליחיו - חיים שהיו אמורים להיות מוקדשים לטהרה, תפילה והטפה. מעל לכל, תפקידם של הפרפקטה היה לאפשר לאחרים למצוא את הדרך מהחושך אל האור.

לעומת הפרפקטה שהיו אמורים לחיות חיים פשוטים ומתנזרים, מהקרדנטי לא ציפו כי ינהגו באופן דומה. הם נדרשו רק להימנע מאכילת בשר וחלב, מהריגה ומשבועה.

הקתריות הלכה ונעשתה יותר ויותר מקובלת, ומספרם של אלה שראו את עצמם כ"מאמינים" הגיע בסוף המאה ה-12 לחלק משמעותי מתושבי חבל לנגדוק, כולל בקרב רבות ממשפחות האצולה. על אף שרבים מאלה המשיכו לחיות חיים רגילים, הם כיבדו את הפרפקטה ותמכו בהם, וציפו להצטרף אליהם בעתיד.

הקתרים התנגדו לשבועות; הנשבע מסכים להיות משרתו של הדמיורג והעולם הפיזי. התנגדות לשבועה נחשבה לאנרכיזם, בחברה שבה כמעט כל העסקאות וחלק גדול ממערכת המשפט הייתה מבוססת על שבועה.

יחסי מין ורבייה הם חלק מההשתעבדות של הרוח לבשר, ולכן התנגדו להם. יחסים לא-פורמליים היו עדיפים על פני נישואין אצל המאמינים הקתרים. יחסי מין לא נאסרו, אך היחס אליהם היה שלילי. הפרפקטה, לעומת זאת, היו אמורים להתנזר לחלוטין, ומי שנעשה לפרפקטה היה אמור לפרוש מבן זוגו.

הפרפקטה היו אמורים גם שלא להרוג, ולכן להימנע מאכילת בשר מלבד דגים, ואולי גם מגבינה, חלב וביצים. הייתה התנגדות גם למלחמה ולהוצאות להורג.

• מסע הצלב האלביגנזי

מדיה וקבצים בנושא קתרים בוויקישיתוף

• Catholic Encyclopedia (1913)/Cathari באנגלית
• איקי בר יוסף צופן דה וינצ'י: טיול בעקבות הקתרים, מסע אחר
• ארנון שדמי בנתיב הקתרים, חלק א, חלק ב
• topic/Cathari קתרים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קתרים, דף שער בספרייה הלאומית
• קתרים, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)