מעצר

מַעֲצָר הוא כליאה המבוצעת על ידי שליחי השלטון, שאיננה מהווה ענישה.

המעצר מתבטא בכליאתו, הזמנית בדרך כלל, או בהגבלת תנועותיו של אדם. המעצר מבוצע על ידי שליחי שלטון, בדרך כלל שוטרים, אך גם בעלי תפקידים אחרים שהוסמכו לכך על ידי החוק. המעצר מבוצע על פי צו של מי שמוסמך על פי החוק להוציא צווים כאלה או ללא צו, בנסיבות בהן החוק מאפשר זאת. המעצר מהווה פגיעה חמורה בזכויות הפרט, לכן, במדינות דמוקרטיות, השימוש בכלי זה מוגבל מאוד, הן בנסיבות בהן הוא מופעל והן באורכו. במדינות טוטליטריות השימוש במעצרים נרחב יותר והוא משמש גם ככלי דיכוי בידי השלטון כנגד מתנגדיו הפוליטיים. המהפכה הצרפתית התחילה עם הרס הבסטיליה, המקום בו נהג השלטון המלוכני האבסולוטי לכלוא ללא משפט וללא שום הסבר נתינים שנעצרו על ידיו.

בעבר, בתקופות בהן לא היו או כמעט לא היו זכויות אזרח, פעמים רבות שנעשה שימוש על ידי השליט במעצר לשם ביצור שלטונו, הרחקת מתחרים, פעמים גם מבני משפחתו, ככלי הרתעתי או כגחמה שלטונית. מובן שבמערכות שלטוניות טוטליטריות, בהן לא קיים העיקרון של שלטון החוק, מעצרים מסוג זה לא היו נתונים לביקורת שיפוטית, ולא היה חוק שהסדיר את השהות במעצר, תנאי המעצר, מספר הימים בהם ניתן לשהות במעצר ללא משפט וכדומה. פעמים שהדרך היחידה לצאת ממעצר מסוג זה הייתה מותו של הרודן, או קונסטלציה אחרת שאפשרה את הוצאתו של העצור לחופשי. מעצרים מסוג זה היוו את הרקע לכתיבתם של לא מעט רומנים היסטוריים, כדוגמת הרוזן ממונטה קריסטו, שגיבורו נעצר מבלי לדעת את סיבת מעצרו ומבלה שנים רבות במעצר מבודד. דוגמה מודרנית לסוג זה של מעצרים ניתן לראות במעצרים ההמוניים שבוצעו על ידי המשטרים הנאצים/פשיסטים והמשטר הסובייטי, במחנות הריכוז בהם נעצרו אזרחים רבים בשל התנגדות למשטר, לשם 'חינוך מחדש', ובדרך כלל על לא עוול בכפם. דוגמה לשימוש במעצר ככלי דיכוי נגד האופוזיציה אפשר לראות עדיין במקומות כמו מיאנמר^[1]. בספרו "המשפט" מתאר פרנץ קפקא את הקושי והתסכול המלווים אדם שנעצר על לא עוול בכפו, ובלי יכולת להבין אפילו כיצד עליו להגן על עצמו ומפני מה. ככל שעלה לשיח הפוליטי שיח הזכויות, ועקרון שלטון החוק, השתנתה גם התמונה של המעצרים, ועוצבו הכללים המוכרים לנו היום מתוך חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה ומעצרים), המגדיר מתי, איך, כמה זמן ובאילו נסיבות מותר לעצור אדם.

במדינה דמוקרטית, המקיימת את עקרונות שלטון החוק והפרדת רשויות, המעצר מוגבל בעילותיו, באורך תקופתו וקיימת בקרה על התנאים בהם מוחזקים העצורים, כדי למנוע לחצים לא חוקיים על העצורים וסבל מיותר. הכלל הקובע שכל אדם חף מפשע עד שהוכחה אשמתו בבית המשפט, נכון גם לגבי עצורים.

גם בין המדינות הדמוקרטיות השונות יש הבדלים ניכרים בין אורך תקופת המעצר, העילות למעצר ואפילו התנאים בהם מוחזקים העצורים. ככל שחברה מרגישה יותר מאוימת, כך היא מצמצמת את זכויות החשודים ומעצימה את הכלים העומדים לרשות המנגנונים האוכפים את החוקים. השינויים בחקיקה הנוגעת לעצורים בארצות הברית, לאחר פיגועי 11 בספטמבר, הם המחשה טובה לכך.

המציאות המשתנה של החיים, כולל הופעתם של איומים מסוג חדש, חייבו חקיקה מיוחדת להתמודדות איתם, כולל סוגים חדשים של מעצר, כמו במקרה של מעצר לוחמים בלתי חוקיים^[2].

ערך מורחב – מעצר בישראל

סמכויות המעצר בישראל מעוגנות בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996.

מטרות המעצר המקובלות במדינות דמוקרטיות הן:

• מניעת בריחתו מהדין של חשוד בביצוע מעשה עבירה. בין השיקולים השונים הקובעים מתי יעצר חשוד ומתי ישוחרר בערבות, יש השפעה גדולה לעונש הצפוי לחשוד אם יורשע בבית המשפט. בישראל, למשל, "הקצין הממונה" בתחנת משטרה מחויב (אין לו שיקול דעת) להחזיק חשוד במעצר עד להבאתו בפני שופט, אם הוא חשוד בעבירה שדינה מיתה, מאסר עולם או מאסר של חמש-עשרה שנה ומעלה^[3].
• הבטחת זמינותו של חשוד, שאין לו מקום מגורים קבוע, להמשך החקירה וההליכים המשפטיים. גם במקרה זה הגביל המחוקק הישראלי את שיקול הדעת של הקצין הממונה בתחנת משטרה והוא רשאי לשחרר בערבות אדם כזה רק אם הוא נחשד בעבירה מסוג חטא (עבירה קלה יחסית)^[4].
• מניעת ביצוע עבירות על ידי מי שחשוד בכך שיתחיל או ימשיך לבצע עבירות.
• מניעת שיבוש הליכי חקירה ושיבוש הליכי משפט על ידי תיאום עדויות או השפעה על עדים.
• מניעת הימלטותו של נאשם מהעונש הצפוי לו בסוף משפטו.
• הגנה על אדם מפני אחרים או מפני עצמו.
• לשם השבתו למשמורת חוקית של מי שברח ממאסר או ממעצר חוקיים. גם במקרה זה הגביל המחוקק הישראלי וקבע שקצין משטרה או שופט שלום אינם יכולים לשחרר עצור כזה בערבות, אלא רק להשיבו למשמרתו החוקית^[4]. בארצות הברית יש ארגון מיוחד המופקד על משימה זו, שירות המרשלים של ארצות הברית.

מבחינים בין סוגים שונים של מעצרים, לפי מקור הסמכות לביצוע המעצר.

• מעצר לפי צו מעצר מבוצע מתוקף סמכותו של חותם הצו, בדרך כלל מוסד שיפוטי או פקיד רם דרג בעל סמכויות מתאימות.
• מעצר ללא צו המבוצע על ידי שוטר במקרים בהם הוסמך לכך במפורש על ידי החוק. מעצר כזה הוא לפרק זמן קצר, הזמן הדרוש כדי להביא את העציר בפני המוסד השיפוטי המוסמך להאריך את תקופת המעצר.
• מעצר מנהלי, המופעל בדרך כלל רק בתקופות חירום.
• מעצר צבאי המבוצע כנגד אנשי צבא, בסדיר או במילואים, על ידי שלטונות הצבא.
• מעצרים המתבצעים מתוקף חוקים מיוחדים על ידי מי שהוסמך לאכיפת אותם חוקים, כמו: משטרת הפארקים של ארצות הברית, משטרת הגירה, אנשי מכס, משטרה ירוקה, משטרת תיירות ועוד.
• מעצר אזרחי המבוצע על ידי אזרח מהשורה שהיה עד למעשה פשע. בישראל מעצר אזרחי קרוי עיכוב.

לאחר מעצרו של אדם, מי שעצרו אותו או הורו על מעצרו, קובעים את מקום שהותו בעת מעצרו ואלה האפשרויות המקובלות:

• מתקן כליאה לתקופות קצרות, בדרך כלל בית מעצר או תא מעצר בתחנת משטרה.
• מעצר בית.
• מעצר במתקן מיוחד או במקום מוסכם, תחת שמירה.
• מעצר במקום מוסכם בפיקוחם של אזיקים אלקטרוניים.
• מתקן כליאה לתקופות ארוכות עבור מי שנעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

יש בתי מעצר שיצאו להם מוניטין מסיבות שונות, כך הבסטיליה הצרפתית, לוביאנקה הסובייטית, מחנה המעצר בעתלית ועוד.

המעצר לא נועד להעניש (במדינות דמוקרטיות), לכן המגבלות המוטלות על העצורים אמורות להיות ענייניות ולא פוגעניות. יש ארצות בהן העצורים רשאיים, על חשבונם, להזמין ארוחות ממסעדות. מגבלות תקציביות של מי שמנהל את מתקן המעצר, גורמות לכך שתנאי המעצר אינם נעימים כלל ולעיתים החזקת חשודים במעצר יכולה לשמש כאמצעי לחץ כדי לקבל הודאה באשמה. עצורים זכאים לקבל ארוחות סבירות ואפילו כמות מסוימת של סיגריות, אך מנהלי מתקן המעצר לא מספקים סמים משכרים ואותם עצירים המכורים לסמים עלולים לסבול מתסמיני גמילה בגלל חוסר יכולתם להשיג את הסמים בבית המעצר.

החוק הישראלי מצווה להחזיק את העצורים בתנאים שלא תהיה בהם פגיעה בכבודם או בבריאותם. החוק מציין במפורש שיש ליצור תנאים בהם תתאפשר השמירה על הניקיון האישי וקבלת טיפול רפואי לפי קביעות של רופא. כל עצור אמור לקבל מיטה, מזרן ושמיכה אישית ולקבל מזון בכמות ובהרכב מתאים לשמירת בריאותו. בחוק מוזכרים גם תנאי תאורה ואוורור מתאימים והליכה יומית באוויר הפתוח, אם התנאים מאפשרים זאת.

עצור יהיה זכאי לקבל אורחים, לקיים קשרים טלפוניים וקשרי דואר, אך זכויות אלה מותנות לגבי עצורים שעדיין לא הוגש נגדם כתב אישום באישור הממונים על החקירה, כדי שלא תיפגע החקירה.

במקומות המעצר יש חובה לפרסם את עיקרי הזכויות והחובות של העצורים^[5].

קושי מיוחד ניצב בפני המשטרה כאשר נעצרים מספר חשודים שיש למנוע התרועעות ביניהם, כדי שלא יוכלו לתאם גרסאות לפני חקירתם. במקרים כאלה נאלצים לעיתים להסיע את העצורים למקומות מעצר מרוחקים יותר. על ההפרדה צריכים לשמור גם כשמביאים את החשודים להארכת מעצר בפני שופט. יש עצורים שעלולים לפגוע בעצורים אחרים בגלל סכסוכים מהעבר או כדי למנוע מהם מסירת עדות במשטרה וגם במקרים אלה מוטל על המשטרה ליצור הפרדה מתאימה. הפרדה נוספת עושים בין עצורים מבוגרים ובין עצורים צעירים, בהתאם לגיל ההפרדה המקובל במדינות השונות.

במדינות רבות, כולל ישראל, החקיקה מפלה לטובה את הקטינים ואף קובעת רף תחתון שמתחתיו אין מבצעים מעצרים. באותם מקרים, בהם החוק מתיר ביצוע מעצר של קטין, מוטלים סייגי נוספים בנוגע לדרך ביצוע המעצר, מטרתו, אורכו, מקום המעצר ותנאיו^[6].

בסיום תקופת המעצר הקצובה ייתכנו התרחישים הבאים:

• העצור ישוחרר ללא שום תנאים ומגבלות.
• העצור ישוחרר בערבות עצמית, עם או בלי מגבלות.
• העצור ישוחרר בערבות עצמית וצד ג', עם או בלי מגבלות נוספות (הפקדת דרכון, הימנעות מלפגוש אנשים מסוימים).
• יוארך מעצר החשוד לפרק זמן נוסף.
• יוגש כתב אישום והתביעה תבקש שחרור בערבות עם תנאים מגבילים או בלעדיהם.
• החשוד ישוחרר בערבות לאחר הפקדת ערבון, שלו או של ערב.
• יוגש כתב אישום והתביעה תבקש מעצר עד סוף ההליכים.
• הסתיימו הליכי המשפט, הנאשם נידון למאסר ובכך מסתיים המעצר.
• הסתיימו הליכי המשפט, הנאשם לא נידון למאסר והוא משוחרר ממעצרו.

ערך מורחב – בריחה מכליאה

הימלטות ממעצר היא בעצמה עבירה על החוק ויש עליה עונש מאסר. חשודים בפשעים שונים בורחים לעיתים אל מחוץ לגבולות המדינה בה ביצעו את פשעם, לכן מדינות שונות חותמות על הסכמי הסגרה ונעזרות בשירותי האינטרפול לשם מעצר חשודים נמלטים והסגרתם למדינה המבקשת להביאם לדין.

במקרים בהם אין הסכמי הסגרה בין המדינה אליה ברח החשוד (חשודים משתדלים לברוח למדינה שאין לה הסכם הסגרה עם המדינה בה ביצעו את פשעם) ובין המדינה בה בוצע הפשע, אך המדינה בה נמצא הפושע רוצה להסגירו, ננקטים לעיתים הליכי גירוש אל המדינה המבקשת את החשוד או אל המדינה ממנה הגיע החשוד למדינה המגרשת.

ערך מורחב – מעצר מנהלי

מעצר מנהלי הוא מעצר ללא משפט, לרוב מסיבות ביטחוניות. מעצרים הנעשים במדינות דיקטטוריות כנגד מתנגדי השלטון ללא משפט לרוב אינם נחשבים מעצרים מנהליים. מעצר מנהלי מוגדר בחוק ברבות מהמדינות הדמוקרטיות, אולם בדרך כלל לא נעשה בו שימוש. ארגוני זכויות אדם רואים בו פגיעה בזכויות האדם, בין היתר מכיוון שאמנת ז'נבה הרביעית - "טיפול באזרחים בזמן מלחמה" מציינת את המעצר המינהלי כדבר שנוגד את זכויות האזרח. על השימוש במעצר מינהלי בישראל במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני ניטש ויכוח, והנושא עלה פעמים רבות לדיונים בעצרת האו"ם נוכח השימוש החוזר בו במדינות שונות כדרום אפריקה ומדינות ערב.

• רינת קיטאי-סנג'רו, המעצר: שלילת החירות בטרם הכרעת הדין, הוצאת נבו, 2011

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: מעצר
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מעצר

• פרקליטות המדינה - מעצרים
• האגודה לזכויות האזרח בישראל - אפליה ואי-שוויון בפלילים
• רשומות - קובץ התקנות - תקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (תנאי החזקה במעצר) (תיקון), התשס”ה 2005
• יוסי זולפן, ‏התנאים בבתי - המעצר בישראל, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 20 במרץ 2001
• חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב–1982 בוויקיטקסט