המנושל

המנושל הוא ספר מדע בדיוני אוטופי שנכתב על ידי אורסולה ק. לה גווין בשנת 1974. הספר מתרחש באותו יקום (היקום האקומני) בו מתרחש ספר נוסף של הסופרת, "מעבר לעלטה". הספר זכה הן בפרס הוגו והן בפרס נובלה בשנת 1975, וזכה להכרה ספרותית בלתי-רגילה יחסית ליצירות מז'אנר המדע בדיוני.

• "אודו כתבה:

לכל אחד מאיתנו מגיע הכל, כל המותרות אשר נערמו בקברי המלכים המתים, ולכל אחד מאיתנו לא מגיע דבר, אף לא מעט לחם בשעת רעב. האם לא אכלנו בשעה שאחרים רעבו? האם תענישו אותנו על כך? האם תעניקו לנו פרס על כך שרעבנו בשעה שאחרים אכלו? לאף אדם לא מגיע עונש, לאף אדם לא מגיע פרס. שחררו את מחשבתכם מהרעיון של "להגיע", מהרעיון של "להרוויח", ותוכלו להתחיל לחשוב."

• "אודו כתבה:

ילד החופשי מתחושת האשמה הטמונה בבעלות ומהנטל הטמון בתחרות כלכלית יגדל עם הרצון לעשות את מה שצריך להעשות ועם היכולת לשמוח מעשייתו זו. זוהי העבודה חסרת הטעם אשר מחשיכה את הלב. העונג של האמא הדואגת, של המלומד, של הציד המוצלח, של הטבח המעולה, של הבנאי המיומן, של כל אחד אשר מבצע עבודה הכרחית ומבצע אותה בצורה טובה, - האושר היציב הזה הוא אולי המקור העמוק ביותר של החיבה האנושית ושל החברה בכללה."

• "עם העדרו של מיתוס המדינה, ההדדיות האמיתית ופעילות הגומלין של החברה והיחיד נעשים ברורים. הקרבה עלולה להיות נדרשת מהיחיד, אבל לעולם לא פשרה: מכיוון שלמרות שרק החברה יכולה להעניק בטחון ויציבות, רק ליחיד, לאדם, יש את כוח הבחירה המוסרית - כוח השינוי, הפונקציה המהותית של החיים. החברה האודונית נוצרה כמהפכה תמידית, ומהפכה מתחילה במוח החושב."

• "שבק אומר:

תראו, מה שאנחנו רוצים להזכיר לעצמנו זה שלא באנו לאנארס למען בטחון, אלא למען חירות. אם על כולנו להסכים, על כולנו לעבוד ביחד, אזי איננו טובים יותר ממכונה. אם היחיד לא יכול לפעול בסולידריות עם חבריו, זוהי חובתו לעבוד לבד. חובתו וזכותו. מנענו מאנשים את הזכות הזו. התחלנו להגיד, בתדירות גוברת, אתה חייב לעבוד עם האחרים, אתה חייב להסכים עם שלטון הרוב. אבל כל שלטון הוא עריצות. חובתו של היחיד היא לא להסכים לאף חוק, להיות היוזם של פעולותיו בעצמו, להיות אחראי. רק אם הוא נוהג כך, החברה תחיה, ותשתנה, ותתאים את עצמה, ותשרוד. איננו נתינים של מדינה שנוסדה על גבי חוקים, אלא חברים בחברה שנוסדה על גבי מהפכה. מהפכה היא חובתנו: תקוותנו להתפתחות. המהפכה היא ברוחו של היחיד, או שהיא אינה קיימת כלל. היא למען כולם, או שהיא שום דבר. אם היא תראה כדבר שיש לו סוף, היא לעולם לא תתחיל באמת. איננו יכולים לעצור כאן. אנחנו חייבים להמשיך. אנחנו חייבים לקחת את הסיכונים."

מספר הציטוטים המופיעים בדף זה נמוך לעומת מספר הציטוטים בדפים אחרים. ראו איך אתם יכולים לעזור לוויקיציטוט להרחיב דף זה.